<h1>כד הקמח לרבינו בחיי ערך ברכה</h1>
<h2>דף יא:</h2>
דרשו ז"ל: כל המברך מתברך, שנאמר: ואברכה מברכיך. הכהנים היו מברכים לישראל, שנאמר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, ואני אברכם, לכהנים. וידוע כי כל העולם מתקיים בזכות ברכת כהנים, שכן אמרו במדרש תהלים בפסוק: אלהים שופט צדיק, תמן תנינן רבן שמעון בן גמליאל אומר מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ואין טל יורד לברכה, וניטל טעם הפירות. רבי יוסי אומר אף שומן הפירות. רבי שמעון אומר אף הטהרה בטלה. א"ר אחא בזכות מה אנו עומדין, בזכות ברכת כהנים. ועתה אפרש שלשה פסוקים שבברכת כהנים, כיון שלמדונו החכמים שכל העולם כולו מתקיים בזכותם. כה תברכו, על דרך הפשט: כענין זה תברכו, כמו: וכה תעשה להם לטהרם. ועל דרך המדרש: כה תברכו, נתן הקב"ה הברכות לכהנים במתנה שיהא כח בידם לברך את ישראל, ולפי שהיה עתיד למסור להם כ"ד מתנות כהונה, ועם זו הרי כ"ה, כה בגימטריא הכי הוו. ודרך הקבלה במלת 'כה תברכו' שהיא מדה שמתוכה התנבאו הנביאים כלם, חוץ ממשה רבינו ע"ה, כבר הזכרתיו בפירוש התורה במקומו, ואין להאריך בחבור זה. יברכך ה' וישמרך, על דרך הפשט: תוספת הברכה וריבוי הטובה, ועם הברכה שמירה, מה שאי אפשר לבשר ודם שהרי יש בידו כח להעשיר האדם, אבל אין בידו כח להעמידו בידו ולשמרו. וכן אמרו ז"ל: מלך בשר ודם יש לו אוהב בסוריא, ואוהב אחד ברומי, שלח המלך אחריו ובא אצלו, נתן לו מאה ליטרא של זהב, טענו ויצא לדרך, נפלו עליו ליסטים נטלו כל מה שבידו, שמא יכול המלך לשמרו מן הלסטים, לכן כתוב: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך, יסביר לך פניו אם אתה ראוי לכך, כענין שכתוב: באור פני מלך חיים, ואם לאו ויחונך, יתן לך מתנות חנם, וכן מדת חנון מלשון מתנת חנם, וזהו שכתוב: אלהים יחננו ויברכנו. ישא ה' פניו אליך, יהיו פניו נשואות לך בכל מקום שתפנה, וזהו הפך ממה שכתוב: אעלים עיני מכם, וכיון שהוא מושגח מבעל ההשגחה ית' הנה הוא מבורך במדת השלום, זהו: וישם לך שלום. ועל דרך המדרש: ,יברכך, בבנים, וישמרך, בבנות, שהבנות צריכות שימור, וכן הוא אומר: ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך. יאר ה' פניו [אליך], יעמיד ממך בנים בני תורה, שנאמר: כי נר מצוה ותורה אור, יעמיד ממך כהנים שמאירים את המזבח, שנאמר: ולא תאירו מזבחי חנם, וכתוב: והאש על המזבח תוקד בו. ויחונך, שנה ר' חייא הגדול יחנה אצלך. ד"א ויחנך, יעמיד ממך חנונים, שנאמר: ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלים רוח חן ותחנונים. ישא ה', וכתוב: אשר לא ישא פנים, הא כיצד, קודם גזר דין אם עשה תשובה, ישא, אחר גזר דין, אשר לא ישא. ודרשו ז"ל במסכת ברכות [כ' ע"ב]: ישא ה' פניו אליך, וכי הקב"ה נושא פנים, והלא כבר נאמר: אשר לא ישא פנים. אמר הקב"ה: ולא אשא פני לישראל כדרך שנשאו לי, שהרי כתיב: ואכלת ושבעת וברכת, עד כדי שביעה, והם דקדקו על עצמן אפילו כזית וכביצה, לפיכך כתוב: ישא ה' פניו אליך. ודרך הקבלה בשלשה פסוקים אלו ענין נעלם. ובזמן ששליח צבור אומרן יש לכוון בהם כוונת הצבור כשהוא מקריב קרבן בדרך עלית המחשבה ממטה למעלה, ואין להאריך בכאן, כי כבר בארתי הכל בפירוש התורה.
ובמדרש שיר השירים: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות, וכי שמירה היה צריך שלמה, אלא שחקק סביב למטתו ברכת כהנים שהיא ששים אותיות. דבר אחר: הנה מטתו שלשלמה, אינו מדבר אלא במלך שהשלום שלו, מטתו, זה בית המקדש, ולמה נמשל בית המקדש למטה, מה מטה זאת נתנה לפריה ורביה כך בית המקדש כל מה שהיה בתוכו היה פרה ורבה, שנאמר: ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, וכן הוא אומר: והזהב זהב פרוים, שהיה עושה פירות, וכן הוא אומר: ויבן את בית יער הלבנון, למה נמשל ליער, לומר לך: מה יער פרה ורבה אף בית המקדש פרה ורבה כל מה שבתוכו, לכך נאמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, אלו ששים אותיות שבברכת כהנים, כלם אחוזי חרב, כל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו: יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. איש חרבו על ירכו, מה ראה לזכור כאן 'ירך', אלא אפילו רואה בחלומו חרב שלופה בצוארו וקוטעין ידו משכים בבקר והולך לבית הכנסת, מפחד בלילות, מפחד שראה בחלומו, ורואה הכהנים נושאים כפיהם והחלום הרע מתבטל ממנו, לכך אמר הקב"ה למשה: הזהר לאהרן ולבניו שיהו מברכין את בני, שנאמר: כה תברכו. אמר הקב"ה: לשעבר הייתי צריך לברך ברכותי, ברכתי לאדם ולאשתו, שנאמר: ויברך אותם אלהים, ברכתי לנח ולבניו, שנאמר: ויברך אלהים את נח ואת בניו, ברכתי לאברהם, שנאמר: וה' ברך את אברהם בכל. אמר הקב"ה לאברהם: מכאן ואילך הרי הברכות מסורות בידך, שנאמר: והיה ברכה. מה עשה הוליד שנים ולא ברכן, והם יצחק וישמעאל, משל למה הדבר דומה: למלך שהיה לו פרדס נתנו לאריס, והיה בתוך הפרדס אילן אחד של סם המות, ואילן אחד של סם חיים היה מורכב על גביו, אמר האריס: אם אני משקה לאילן של חיים הרי אילן של סם המות שותה. אעבור זמני ואשלים, ומה שהמלך רוצה בפרדס עושה. המלך, זה הקב"ה, והפרדס, זה העולם, מסרו הקב"ה לאברהם וא"ל: והיה ברכה. מה עשה אברהם, הוליד שני בנים יצחק וישמעאל, אחד צדיק ואחד רשע, אמר אברהם: אם אני מברך יצחק, ישמעאל מבקש להתברך, והוא רשע, אלא אעבור אני ולא אברכם, עד שנגלה הקב"ה אל יצחק וברכו, שנאמר: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ויצחק בירך ליעקב, ויעקב ברך לשנים עשר שבטים, שנאמר: וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו בירך אותם. מכאן ואילך אמר הקב"ה למשה: הרי הברכות מסורות לכם, הכהנים יהו מברכים את בני. ובבראשית רבה: ואברכה מברכיך, הכהנים מברכין את ישראל, שנאמר: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אמר הקב"ה: אני אברכם לכהנים לאותו השבט. אמר הקב"ה: בעולם הזה שבט לוי מברך אתכם, אבל לעתיד לבא אני בכבודי אברך אתכם, שנאמר: יברכך ה' נוה צדק הר הקודש.
<h2>דף לה.</h2>
ומפני שכל אדם חייב לברך מאה ברכות [בכל יום] אספרם בכאן. ואזכיר תחלה שמנה ברכות שיתחייב האדם לברך על השלחן, לפי שיש קצת בני אדם נוהגין קולא יתרה בברכת השלחן לפי שהוא מקום סעודה ולכך חובה מוטלת על האדם שיתן לבו בברכותיו ושיזהר בכלן אף כי בברכות השלחן, וצריך הוא שיתבונן תחלה במחשבתו למי מברך ואחר כך יברך. וכן הזכיר דוד ע"ה: ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. ביאור הכתוב: ארוממך, במחשבה תחלה, ואחר כך אברכה שמך. ואלו הם השמנה: נטילת ידים, המוציא, ארבע של ברכת המזון: שלשה מן התורה, רביעית דרבנן, ועל היין לפניו ולאחריו. וצריך האדם להתקדש על שולחנו בסעודתו בשמנה ברכות אלו ושיתבונן בהם כדי שיהיה שלחנו [השלחן] אשר לפני ה', כי בנוהג שבעולם המאכל והמשתה מביא האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב ויבא מזה שישכח את השי"ת, והוא שאמר הנביא ע"ה: כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכן אמר משה רבינו ע"ה: ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. ולפיכך צריך האדם שיתבונן בברכות שעל השלחן שמוציא מפיו כדי שימשיך לבו לתאות השי"ת, ולא לצד תאות המאכל והמשתה, וצריך שיזכור העיקר במקום שהוא סבה שישכחנו והוא מקום סעודה, כי שם יתחייב האדם להיות יותר נפשו משוטטת אל השם יתעלה. בנין אב לזה: ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ביאורו, כי היו מתבוננים ורואים הכבוד בלב בעוד שהיו אוכלים ושותים. וידוע גם כן כי השלחן כנגד המזבח, כי כן דרשו בברכות, והמזבח עץ שלש אמות וגו' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', פתח במזבח וסיים בשלחן, לומר לך כשם שמזבח מכפר כך שלחן מכפר, כי הלחם אשר על השלחן ממנו מאכיל העניים וכשהוא נותן מלחמו לדל הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח. וכשם שהיה במזבח הקטרת, שהוא מכפר יותר מן הקרבנות שעל מזבח הנחשת, שמונה מיני בשמים: ארבעה בשמן המשחה, והן: מור, קנה, קדה, וקנמון, וארבע בקטורת: נטף, ושחלת, וחלבנה, ולבונה, וכלן היו מכפרין, כנגדן נצטוינו שמנה ברכות על השלחן.
[ועל דרך הפשט בענין הזה אין הברכות צורך הגבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא מקור הברכה וכל הברכות משתלשלות ממנו, כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם ואין מציאותם אלא ממציאותו והכל צריכין לו, ומציאותו תספיק בעצמו לא יצטרך לזולתו כלל, וכאשר אבאר באות מ"ם 'מציאות', בגזרת הצור. ואם כולם יברכוהו כל היום ויספרו תהלותיו, כל היום וכל הלילה לא יחשו מה יתרבה בכך ומה יתנו לו, או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו, כי מי שמברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא ית' המציא מזון לשפלים כדי שיחיו ובזכותם התבואה מתברכת והפירות מתרבין. והנהנה ואינו מברך הנה הוא גוזל ממנו ההשגחה, ומוסר הנהגת השפלים לכוכבים ומזלות, כענין שכתוב: אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי, קרא הכחות ההם 'מאהבי' ואמר כי הם הנותנים להם מזונותם, והנה אלה רשעים שוללים ההשגחה מיוצר בראשית. ומזה אמרו רז"ל, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכנסת ישראל, שנאמר: גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, ואין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל. והנה גוזל ההשגחה להקב"ה וגוזל הפירות לכנסת ישראל כי הפירות יתמעטו בסבתו. ואע"פ שהוא יחיד, כאמרם, לעולם יעשה אדם עצמו כאלו כל העולם תלוי עליו]. עשה מצוה אחת אשריו, שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו ואת העולם כלו לכף חובה. וכיון שמצינו פסוק מלא בתורה כי הוא יתעלה צוה אותנו לברך על מזונותנו מכאן יש ללמוד שיש על האדם חובה עצומה להזהר בברכות החובה וגם בברכת הנהנין וכל הזהיר בהם הרי זה מופת על אמונתו הטובה ועל זכות לבו, והוא מעיד על עצמו שיש ליהדותו שרש ועיקר, והוא חסיד וירא חטא. ומה שתקנו חכמים לשון הברכה נגלה ונסתר. כדי לקבוע בלב שהקב"ה נגלה ונסתר, קרוב ורחוק, [נגלה וקרוב] מצד השכל, נסתר ורחוק מצד עצמו. וכדי לשמוע העיקר הזה תקנו לנו נוסח הברכה בלשון נגלה ונסתר: 'ברוך אתה ה", מורה על נגלה. 'אשר קדשנו וצונו' מורה על נסתר. ואפשר לנו להביא בזה המשל מן השמש, שאין לנו תחבולות לדבר מן הבורא יתעלה אלא בדרך משל שנברא מנבראיו, והוא: שהשמש אפשר לו לאדם להשיגו מצד עיגולו, ומצד שישכיל האדם בשכלו כי האור שלו תועלת לקיום העולם, אבל מצד עצמו והילת אורו אי אפשר לו להשיגו, כי אם יסתכל בו יכהה מאור עיניו.
<h2>דף לח.</h2>
ואם תדקדק בלשון הברכה במלת המוציא תמצא שהיא משמשת עבר ועתיד. עבר, כדכתיב המוציא אתכם מארץ מצרים. עתיד, כדכתיב להוציא לחם מן הארץ, ויהיה רמז לעתיד כאמרם ז"ל עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ. ואנו רומזים בברכת המוציא הפלא שעתיד להיות לעתיד לבוא שיהיו מזונותיו בלא עמל ותוציא הארץ לחם ממש כלחם הזה שאנו מברכין עליו. וכן היה העולם נוהג המנהג הזה בזמנו של אדם לולא שנתקללה האדמה בחטאו, ונאמר לו, ארורה האדמה בעבורך, וכתיב בזעת אפיך תאכל לחם. ואל המנהג הזה עתיד שיחזור העולם.
<h2>דף לט:</h2>
ומשפט ברכת המוציא מברך ואחר כך בוצע, ואמרו במדרש הבוצע ואחר כך מברך, עליו הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ ה', לפי שמראה עצמו להוט ונמשך אחר הפת יותר ממה שהוא נמשך אחר הברכה. אם באו לו אורחים אינו רשאי לבצוע להם שכבר בצע לעצמו, ואינו מחוייב בדבר להוציא אחרים ידי חובתן, ואף אם לא בצע לעצמו לא יבצע לאחרים אלא אם כן יאכל עמהם, שאינו מחוייב בדבר, שאם ירצה לא יאכל, אבל בדבר שהוא חובה כגון המוציא של מצה, או בורא פרי הגפן של קידוש, אע"פ שיצא, מוציא, אפילו לא יאכל ולא ישתה עמהם, דכל ישראל ערבים זה בזה במצות. וכן בהלל ובמגילה אע"פ שיצא מוציא שהרי מצות של חובה הם, ואי אפשר לו להפטר מהם.
ברכה שניה 'המוציא' מצוה מן המובחר לאחוז בלחם בעשר אצבעותיו כנגד עשרה תיבות שבברכת המוציא, ועשר תיבות שבפסוק: מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ, וכנגד עשר מצות שבתבואה ואלו הן: לא תחרוש, לא תחסום, תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, והלוי נותן לכהן מעשר מן המעשר, מעשר שני, מעשר עני, לקט, שכחה, ופאה. היו לפניו פת חטים שלימה ופרוסה מברך על השלימה. שלימה של שעורים ופרוסה של חטים מברך על הפרוסה. פת של בעל הבית ישראל ופת של פלטר, ושניהם של חטים והן שלימות, יש מפרשים שאמרו שאין הולכין אחר הערב לו אלא אחר הפת שהורמה ממנה חלה, ויש אומרים מברך על הערב לו, וכן עיקר.
<h2>דף מח:</h2>
ארבע ברכות של ברכת המזון הן: ברכת הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, ושלש ברכות אלו מן התורה. משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כשנכנסו ישראל לארץ, דוד ושלמה בונה ירושלים, דוד תקן: על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן: על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו. והרביעית, שהיא מדרבנן, היא הטוב והמטיב, וביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שזבלו האומות כרמיהם מדמם ועשו מהם גדר לשדותיהם וכרמיהם, ולא הסריחו, [ועל זה תקנו הטוב והמטיב] הטוב, שלא הסריחו, והמטיב, שנתנו לקבורה. ומזה אמרו ז"ל: הטוב והמטיב לאו דאורייתא, ולכך פותח בה בברוך וחותם בברוך, שאינה כמו השאר שכל אחת מהן סמוכה לחברתה. ולכך מפסיקין ב'אמן' אחר 'בונה ירושלים', כדי להודיע שיש הפרש ביניהם שהג' מן התורה והד' מדרבנן. וברכה זו של הטוב והמטיב תקנוה ז"ל לברך אותה על שינוי יין, ולא תקנו לברך על שינוי לחם אם הביאו לפניו לחם יפה מן הראשון. והטעם מפני ב' דברים: האחד מפני רבוי שמחה, שהרי במקום סעודה יהו מרבין שם יין, ואין ספק שיש שם רבוי שמחה, ולפי שאסור לו להרות שמחה בעולם הזה, כענין שכתוב: וגילו ברעדה, על כן תקנו בשינוי יין ברכת הטוב והמטיב שהיא ברכת האבל שאומרים אותה בבית האבל. והשני מפני שהפורענות אירע ביין, שזבלו האומות כרמיהם, וכשהוא מרבה השמחה מעציב את עצמו ותחזור שמחתו בדרך מיצוע תקנו לברך כן. ודרשו ז"ל: מאי דכתיב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה, וברכת, זו ברכת הזן, על הארץ, זו ברכת הארץ, הטובה, זו בונה ירושלים, דכתיב: ההר הטוב הזה והלבנון. על היין לפניו ולאחריו שתי ברכות הרי לך שמנה ברכות שחייב אדם לברך על השלחן.
<h2>דף מט:</h2>
ברוך אתה ה' למדני חקיך. היה דוד המלך ע"ה מבקש בכתוב הזה מאת הקב"ה שיתן לו שפע וריבוי השגה בידיעתו, ושיראהו נפלאות מתורתו, ולכך הזכיר לשון ברכה שהוא שפע וריבוי. והכתוב הזה יכלול תהלה ותפלה, כי לשון 'ברוך אתה ה" הוא לשון שבח ותהלה. יאמר: הלא אתה הוא מקור הברכה שממנו יבא השפע לכל נשפע, וכיון שכן הוא 'למדני חקיך'. התפלל שיאציל עליו שפע השגה לדעת חוקיו. והזכיר 'ברוך' לשון פעול, כי הוא פעול בעצם הברכה והוא מקור החכמה והברכה שאינו פוסק לנצח נצחים, כי לשון 'ברכה' מלשון בריכת מים. ולכך הזכיר 'ברוך' ולא אמר 'מבורך' שענינו מקבל ברכה, ואפשר להבין בו שני ענינים: האחד שהוא מבורך ממי שלמעלה ממנו, והשני שמבורך ממי שלמטה ממנו. והחלק הזה הראשון לא יתכן אמרו בהקב"ה חס ושלום כי הוא הסבה העליונה שאין למעלה ממנה, והוא חלק יעקב ויוצר הכל הוא. אבל הענין כי הוא [מבורך] ממי שלמטה ממנו, והם עבדיו ומשרתיו הגדולים העצומים, שמשים שבמדור העליון ושבמדור התחתון, כי הכל מקדישים ומעריצים ומברכים את שמו כי הוא בראם והמציאם מאין, וזהו שאנו אומרים בתפלה: ברכו את ה' המבורך, כלומר המבורך מבריותיו כלם העליונים והשפלים, וכן אנו אומרים ביוצר: ברוך ומבורך בפי כל הנשמה, הזכיר 'ברוך' על שם שהוא מקור הברכה, והזכיר 'מבורך' לפי שהוא מבורך בפי הכל. ומה שהזכיר 'חקיך' ולא אמר 'מצותיך', לפי שהחוקים יש בהם סתרי תורה ותעלומות חכמה, ומתוכם יתרבה על אדם שפע ידיעה בהשגתו יתברך. ואע"פ שהוא ית' מקור הברכה מצינו שהוא חפץ בברכות נבראיו למען הצדיקים, להגדיל ולהאדיר שכרם ותגמולם לעולם הבא למען יהיה העולם הזה מתברך בשפע מזונות וריבוי הטובה. ועל כן באה מצות עשה בתורה לברך על המזון כדי שיתברכו מזונות העולם, כדכתיב: ואכלת ושבעת וברכת.
<h2>דף נא.</h2>
שכח ולא בירך המוציא אם לא גמר סעודתו יברך ויאכל, ואם הוא מסופק לא יברך, אבל ברכת המזון אע"פ שהוא מסופק יברך, והטעם מפני שברכת המוציא דרבנן וברכת המזון דאורייתא. הרי לך פירוש ברכות נטילת ידים והמוציא.
ודרשו ז"ל עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואלו הן. עיטור, עיטוף, אוחז בימין, מגביהו מן הקרקע טפח, נוטלו בשתי ידיו, נותן עיניו בו, הדחה, שטיפה, חי, מלא. עיטור, מעטרו בתלמידים סביב. עיטוף שיהיה המברך מעוטף. מגביהו טפח, דכתיב כוס ישועות אשא. בשתי ידיו, דכתיב. שאו ידיכם קדש. נותן עיניו בו, דלא מסח דעתיה מניה. הדחה מבפנים, שטיפה מבחוץ. חי, עד ברכת הארץ, ובברכת הארץ נותן לתוכו מים, דמודים חכמים לרבי אליעזר שאין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. מלא, דאמר רבי יוחנן כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים, דכתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ארבעה, וסימניך חמשה, נוטריקון של חמש"ה: חי, מלא, שטיפה, הדחה. עשרה דברים אלו שנאמרו בכוס של ברכה עיקר גדול הוא, ואמרו ז"ל: יצתה בת קול ואמרה. כוס של ברכה שוה ארבעים זהובים, ששכר כל ברכה שוה עשרה. ובזה יש לנו אסמכתא דכתיב ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה', וסמיך ליה עשרה זהב משקלם. והענין כי המברך על מזונו ממשיך כח העושר אל הנפרדים, ומשם אל העולם השפל, ועם זה יהיה העולם שבע רצון ומלא ברכת ה'. ומי שאוכל ואינו מברך על מזונו הרי זה שוכח את השם, הוא שנאמר ואכלת ושבעת וברכת, וסמיך ליה השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך. ועליו נאמר אוכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו. ולכך חייב אדם להזהר שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, ויזהר ביותר בברכת השולחן, שהם שמונה ושיתבונן בכל הברכות כשיזכור את השי"ת ויזכרנו באימה וביראה, ואם אינו עושה כן ואינו זהיר בהן, עליו הכתוב אומר ישראל לא ידע עמי לא התבונן. אסור להתעצל מלהשלים [חוקו] בכל הברכות וצריך שיזהר שלא יקלו בעיניו, כי מן הדברים שהם קלים בעיני אדם יגיע אליו העונש לפי שעובר עליהם תמיד, והרי הוא נענש בחטא הקל שהוא חוזר לחמור. והוא שאמר דוד ע"ה עון עקבי יסבני, עון שדשתי בעקבי יסובני. ועל כן צריך אדם לכוין בברכותיו בכל מאמצי כחו, הן בברכות השלחן הן בברכות התפלה, כי הם בין כלם מאה ברכות שחייב האדם לברך אותם בכל יום. ודבר זה מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה, דכתיב: ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך, ואמרו ז"ל אל תיקרי מה' אלא מאה. ועוד תמצא בפסוק צ"ט אותיות, ועם תוספת אל"ף ב'מה' יעלו מאה. מן הנביאים, שכן מצינו בדוד, דכתיב: נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על 'על' בגימטריא מאה. מן הכתובים, דכתיב. הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' 'כי כן' בגימטריא מאה. ומה שהיו מאה ברכות בכל יום, אמרו במדרש כלפי שהודיעו לדוד שהיו מתים בירושלים מאה אנשים בכל יום עמד ותקן להם מאה ברכות. ונראה מכל זה כי משה רבינו ע"ה יסדם תחלה ואחר כך שכחום, וחזר דוד ויסדן, ואחר זמנו של דוד שכחום וחזרו חכמי התלמוד ויסדום. ועוד יש לך להתבונן כי היו מאה ברכות בכל יום בחשבון אות ראשונה שבשם הגדול בחשבון המרובע, וכן השם בחשבון הזה קו"ף שלימה. ועל כן מצינו באלפ"א בית"א דרבי עקיבא, קו"ף זה הבורא. ומפני שבעשרה מאמרות נברא העולם אנו מברכין עשר ברכות כנגד כל מאמר ומאמר, וזה מבואר.
<h2>דף נג:</h2>
ורוב בני אדם אינם מתבוננים ואינם שמים על לב הענין הזה. ואלו דרכי הקדושה ושרש זכות המחשבה לקיים המצות על תכונתם ולכוין בברכות ולעמוד על יסודתם. הברכה הראשונה נטילת ידים צריך שיוריד המים על ידיו, לא שישכשך ידיו במים. [וכן אמרו ז"ל מי שהוא על שפת הנהר ואין לו כלי שישפוך על ידיו יטול מן המים בידו אחת וישפוך על השניה ולא ישכשך ידיו במים]. וטעם הדבר שהכתוב אומר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, לא אמר הכתוב בו אלא ממנו, כי לא היה אפשר לו לכהן לשכשך ידיו במי הכיור אלא היה שופך מן הכיור על ידיו ואחר כך עובד עבודה. ואמרו ז"ל כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם. וטעם הדבר כי הוא פורק מעליו עול דברי חכמים, והוא מתייאש מדבר שאין התאוה מכריחתו לבא כנגדו, ועוון כזה מר ורע מן האוכל נבלה או שאר המאכלים האסורים, כי שם תכריחהו תאותו לעבור ולאכול, אבל בכאן נטילת ידים שאין התאוה מכריחתו שלא ליטול ואין לו בו שום טורח, כשהוא מזלזל בו אין זה כי אם רוע לב ותכונה רעה לנפש. ולכך אמרו נעקר מן העולם מה שלא אמרו באוכל נבלות. והמים לנטילת ידים אפשר לקבל אותן מן הנכרי ומן הנדה, אע"פ שיש מקצת מפרשים שאמרו שאין מקבלין מן העכו"ם משום דבעינן שיהיה מכח אדם ועכו"ם אינם קרויים אדם. כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילת ידים כגון טיט ובצק וזפת ושעוה וכיוצא בזה.
<h2>דף ס:</h2>
ואלו הן מאה ברכות על פי מה שסדרום הגאונים נוחי נפש. שמונה עשרה ברכות לפני ברוך שאמר, וברוך שאמר וישתבח שהם שנים, פתיחה וחתימה, הרי עשרים. שלשה ברכות של שחרית של קריאת שמע, שתים לפניה ואחת לאחריה, וארבע ברכות של קריאת שמע של ערבית, שתים לפניה ושתים לאחריה, הרי עשרים ושבעה. שלשה תפלות ערבית שחרית ומנחה כל אחת תשעה עשר ברכות, עם ברכת המינים, שהם שבעה וחמשים, הרי ארבעה ושמונים ברכות. שתי סעודות אחת ביום ואחת בלילה, בכל סעודה וסעודה שמונה ברכות, הרי לך מאה, שהן עיקר היסוד והאמונה שעליה נקרא האדם 'צדיק', ומי שהוא זהיר בצ' אמנים, וד' קדושות ביום, ועשרה דברים שבקריאת שמע, ומאה ברכות בכל יום, הוא נקרא צדיק, ועל זה אמר הנביא, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, אל תקרי אמונים אלא אמנים, אלו שעונין אמן.
